אני יודעת פורים הוא כבר היסטוריה רחוקה, אבל עדיין יש לי מה לומר בהקשר ולא ממש הספקתי. אז עדיף מאוחר מאף פעם לא …
אני מאד אוהבת את פורים, את השמחה, את התחפושות ואת ההשתטות. אבל פורים האחרון כמו הרבה דברים בזמן האחרון, גרם לי לחשוב. זה התחיל בזה שהשנה בניגוד לשנים קודמות פחות בער לי להתחפש, לצאת למסיבות, להשקיע בתחפושת. זה לא שלא השקעתי בסוף, אחרי הכל אני מאד נהנת מהכנת התחפושת (אני תמיד מכינה את התחפושות שלי לבד) והשנה גם כשכבר עשיתי את זה זה היה באלתור של הרגע האחרון. שמתי לב למשהו מיוחד עם פורים לגבי, אני לא יודעת אם גם אצלכם זה ככה, אבל אני מתחילה לחשוב על התחפושת שלי הרבה לפני החג. אני משקיעה מחשבה במה בא לי להיות הפעם למה בא לי להתחפש וזורמת עם הרצון בצורה הכי טבעית. ואיכשהו תמיד בדיעבד אני שמה לב שהתחפושת שבחרתי משקפת איכשהו משהו בי באותו הזמן וזה לא משהו מודע אני באמת חושבת על זה בדיעבד. קחו למשל את חמשת השנים האחרונות:
בשנה בה התגרשתי הייתי פגועה ומתבודדת, בשנה זו התחפשתי למדוזה המיתולוגית, זו עם הנחשים על הראש שהקפיאה כל גבר שהתבונן בה והפכה אותו לאבן. שנה מאוחר יותר, כשטיפסתי למעלה מתוך ההריסות של חיי, הייתי וונדרוומן, אישה גיבורת על, חזקה בכל המובנים. ובשנה לאחריה, כשהתחלתי לצאת לבלות וגם סוף סוף התוודעתי לעולם הדייטים, הרגשתי קצת בת 16, אבל בעיקר לא מסונכרנת עם הגיל, אז הייתי טינקרבל, הפיה הילדותית. בשנה הרביעית, לא התחפשתי, זה היה תחילתו של המשבר, ולא בדיוק ידעתי מי ומה אני. בשנה הזו בפורים הסתגרתי בבית והסתרתי מהעולם. אתם כבר קולטים את הקטע? אם לא רק אציין שבשנה שעברה , כשהגעתי שוב לתובנות, התאוששתי ובמידה מסויימת נולדתי מחדש, אך גם עטיתי דמות חדשה התחפשתי לדיויד בואי. האיש שהמציא את עצמו מחדש וגם השתמש לא מעט במסכות כל מנת לבטא את עצמו.
אז למה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית כי זה קטע אתם לא חושבים? אבל ברצינות רגע, אני רוצה לדבר רגע על מסכות ועל התפקיד שלהם בחיינו. מהן אותם מסכות, אותן אנו עוטים יום יום אולי אפילו בלי שהרגשנו? יש הרבה כאלו אבל על מנת להבין אותן טוב יותר ניתן לחלק אותן לשלוש קבוצות מהקרובות ביותר אלינו ועד לחיצוניות.
המסכה הראשונה – ההבעה, שפת הגוף, וטון ההתנהגות.
זו בעצם המסכה הפרטית שלנו היא כמעט שקופה, והיא בדרך כלל לא משקרת. המסכה הזו היא כמו סילקון נצמד עלינו והיא מאד קרובה למי שאנחנו ולמה שאנחנו מרגישים. אמנם לא רבים יודעים לקרוא אותה כראוי וחלקנו אף מעוותים אותה בלי ששמנו לב ואף מסתירים אותה. עוטים אותה רק מול מכרנו או שמאחסנים אותה לעד. אותה, אך עדיין זו תהיה המסכה הבסיסית והראשונה ותשקף כמעט תמיד אותנו ואתמי שאנחנו. הבעות הפנים שלנו התגובות המיידיות שלנו, הבחירות שלנו ומעשינו היומיומים תמיד יהיו שם וגם אם נסווה אותם טוב טוב , הם בסוף יפרצו החוצה.
המסכה השניה – המראה החצוני: תסרוקת בגדים וסגנון
את המסכה הזו אנו מאמצים. אנו בוחרים אותה בהתאם למסר ולדמות אותה נרצה להעביר לסביבה המיידית שלנו ולמתרחש בה. קחו לדוגמא את הלבוש שלנו. לכולנו יש סגנון לבוש עדיף. שיכלול את הגוונים הגזרות והפריטים שאנחנו אוהבים. אך לכמעט כולנו יש לבוש להמותאם למקום ולזמן. בגדים שנלבש לבוקר וכאלה שלערב, לעבודה או לאירוע. לחברים או למסיבה. זאת אומרת שלא משנה מה יהיה הסגנון אנו נשתדל גם להתאימו החוצה למקום ולזמן.
המסכה השלישית – המיתוג האישי
המסכה השלישית היא כבר ציבורית לגמרי. מדובר בדמות העוסקת שלנו, במיתוג שבנינו לעצמנו לטוב העסק, הקריירה והקידום שלנו. זו מסכה שמהווה את איך שהאחרים תופסים אותנו או לפחות איך שהיינו רוצים ששהם יתפסו אותנו. לכן היא גם הרבה פעמים הפנטזיה שלנו, משאלת הלב, מה שהיינו רוצים להיות. אולי אפילו מודל ההצלחה שלנו.
אז איך חיים עם שלושת המסכות האלו. התשובה היא ממש פשוטה, יותר ממה שאתם חושבים – בשלום!
מה זה אומר בדיוק?
זה אומר שכל אחת מהם היא אני וחלק ממני, רק בדרגות שונות של פרטיות כמו שכבר הסברתי. זאת אומרת שאם אלו באמת היו מסכות אמיתיות, הייתי יכולה לעטות אותן האחת על גבי השניה לפי סדר והן היו מתאימות ומאפשרות את זה ללא התנגשות בינהן.
איך עושים זאת?
הרעיון המרכזי הוא לדאוג שהן לא יהיו מנותקות אחת מהשניה לגמרי. ניתוק בין המסכות ניגוד בינהן יביא לתיסכול, מאמץ יתר ותחושה של חוסר נאמנות לעצמנו. או באנלוגיה המסכות לחוסר נוחות .
מיתוג עצמי טוב וכזה שאני אוכל לשמור עליו בנאמנות לאורך זמן הוא מיתוג שקשור למי שאני באמת , זאת אומרת המסכה השלישית צריכה להיות דומה או יותר נכון גרסה של המסכה הראשונה הדוגמא שאני הכי אוהבת לתת בשיעורים שלי על הנושא הזה כאשר אני מסבירה על מיתוג נכון, קשור לעולם הספורט. לפני שנים כשעוד התאמנתי בסטודיו C המדריכה המליצה לנו ללכת כל היום עם הבטן בפנים על מנת לחזק את שרירי הבטן. וכך עשיתי. אבל כמה אפשר ללכת עם הבטן בפנים? זה קשה ולא נח ולא טבעי, אני זוכרת שתמיד בסוף היום כשכבר הייתי עייפה ולא במייטבי, זה היה הדבר הכי קשה לעשיה ואיכשהו הבטן תמיד פרצה החוצה. והדימוי הזה הכי דומה למיתוג בעייתי. מיתוג שרחוק מהדמות האמיתית שלנו תמיד יקרוס ודמנותנו האמיתית תפרוץ החוצה. כי זה נורא מעייף להעמיד פנים לא?
אודות המחבר
