בפעם הראשונה שפוטרתי (וגם האחרונה :-)) הייתי שבורה. הפיטורין לא היו בעקבות משהו שעשיתי, אלא בשל אילוצי מערכת אבל עדיין הייתי שבורה לחלוטין. הימים ימי תחילת המילניום אני סטודנטית שנה רביעית שממנת לבדה את לימודיה, רק עברתי לגור בתל אביב עם החבר, ואמנם השכירות בתל אביב היתה בערך רבע מהיום אך עדיין נלחצתי. מעבר לתחושה הלא נעימה של הפיטורין, המחשבה על חוסר העבודה ועל "מאיפה אני אביא עכשיו כסף" הדירה שינה מעיניי. תוסיפו לזה את העבודה שאני אדם לא מאד אופטימי שנוטה לראות את העולם בשחור ולבן ואת העובדה שאני לא מתה על שינויים, וקיבלתי, היסטריה קלה. ואז החלו המחשבות האחרות לחלחל. אם אני אחפש עבודה חדש לא ארויח יותר מידי (השכר לסטודנט עמד אז על 21 שח לשעה), שוב אני אצטרך לעבוד הרבה ולהוכיח את עצמי בפתחה של שנתי החמישים בלימודים, שנת פרוייקט הגמר. ואין על מה לדבר על חזרה למלצרות. ואז הבריק ברעיון, עבודה שתנצל את הכישורים שלי, את מה שאני אוהבת לעשות, שאוכל לעשות בזמני הפרטי ושהשיא יהיה בקיץ. וכך מצאתי את עצמי מקימה עסק להכנת הזמנות לחתונה בעבודת יד ובשלושה חודשים של העונה הרותחת בקיץ עשית משכורת שהספיקה לי לשנה שלמה ואיפשרה לי לעבור את השנה שאחריה בקלילות. היתה זו הפעם הראשונה שלמדתי לאמץ את השינוי והפיכת לימונים ללימונדה.
הפעמים הבאות היו כבר פשוטות יותר, כמו עבודת חלומות שפיספסתי בתום הלימודים שיצרה קשר עיסקי שמימשתי אחר כך, פרוייקטים שלא קיבלתי למרות שמאד רציתי אבל שפינו לי בדיעבד מקום לפרוייקטים טובים יותר. ועוד דוגמאות רבות אחרות שהוכיחו לי שבכלל שינוי יש גם ברכה ושבכל סיום או פיספוס יש גם ברכה לבאות. והפעם האחרונה שזה קרה וגם המשמעותית ביותר היתה לפני כחמש שנים בעקבות משבר בחיי האישיים. לפני כחמש שנים התגרשתי, ברגע אחד כל מה שידעתי על החיים שלי כבר לא היה רלוונטי. למעשה הקלפים שלי נטרפו לחלוטין. מאשה נשואה, דקה לפני ילדים, שיודעת איפה תגור, מי יהיו הדמויות המרכזיות בחייה, בערך איך יראו ילדיה ולאיזה כיוון עקרוני יתפתחו חייה, הפכתי לאשה פרודה עם סימן שאלה ענק שמרחף מעל ראשה. הדבר היחיד שנותר בעינו וכמעט לא נפגע היה העיסוק שלי, העבודה היתה העוגן העיקרי שלי במציאות יומומית טרופה. יכולתי לשקוע, יכולתי להסתובב מרירה ולהתלונן על מר גורלי, יכולתי להרגיש קורבן ולחכות להצלה, אבל החלטתי שלא. וכך במקביל לתהליך השיקום האישי שלי החלטתי שאם זוגיות חדשה לא נראית באופק, וכנראה שתפקידי כאמא ידחה, אולי כדאי לנצל את הזמן שהתפנה לי על מנת להשקיע בקריירה ולהגדיר אותה מחדש,
להפוך את הלימון ללימונדה.
כן הביטוי השחוק הזה הוכיח את עצמו ובגדול אני לא חושבת שיש מישהו לא מכיר את הביטוי הזה? מישהו לא חווה את המקום הזה שבו אנחנו נבעטים על ידי היקום וניצבת בפנינו בחירה לשקוע או להשקיע. להיות קורבן או להיות שליטים בהווה ובעתיד שלנו. וכמובן שזה חשוב מאד. חשוב מאד להסתכל על הצד החיובי בכל דבר ולנסות ולמנף משברים ולצאת מהם מחוזקים. אני רוצה לתת לכם שני טיפים חשובים שאולי יעזרו בבוא העת :
1#- אל תחכו ללימון.
החכמה היא לא לחכות ללימון אלא להקדים אותו. השאלה האמיתי היא מדוע אתם זקוקים למכה, לבעיטה כדי לפעול ולהגשים משהו שהוא נכון לכם וישפר את חייכם. אם אתם יודעים מהו,קומו ועשו אותו היום אל תדחו אותו למחר. ואל תחכו לבעיטה. עשו היום מה שבכל מקרה תעשו מחר.
2#- אם החיים נותנים לכם לימונים בשום פנים אל תכינו מהם ופל לימון.
זהו טיפ שלא אני המצאתי, אבל בחרתי לאמץ משום שהוא ממש נכון. את המשפט הזה ראיתי חקוק על קיר השירותים בקפה הקבוע שלי בשנה האחרונה "הבוקה" ישר שלפתי את הנייד וצילמתי. ולמה הוא גאוני. פשוט, כי אם כבר החיים בעטו אתכם מהמסלול, הפילו אתכם על הרצפה, והחלטתם ובצדק לנצל את הלימונים האלו ללימונדה אבל השאלה היא למה. מה תעשו עם האנרגיה הזו? המשפט הוא אנלוגיה יפה, בתחום של ניצול משאבים, אין צורך להשקיע במשהו שאין לו דרישה. אין לי את הנתונים הסטטיסטים אבל אני מעריכה שאחוז אוהבי ופל הלימון בקרב האוכלוסיה אינו גבוה. ולכן ההשקעה בעשייתם מיותרת. ומה לגבי הבחיים האישיים, למה זה משול? אם כבר החלטתם לנצל את הנפילה, נצלו אותה בחכמה, עצרו וחשבו מה הלקח, מה תפיקו מכך והוא הוא ישפר את חייכם. בין אם זה בקריירה, בבחירת בן זוג או בכל דבר אחר, חבל לבזבז את הלימונים לא?
אודות המחבר
