את אישה חזקה! את מעוררת בי השראה! איזו אמיצה את! אשת חייל!
אלו מילים שאני שומעת לא פעם, והם ובצדק ממלאים אותי גאווה. אבל לא פעם אני מרגישה שאני משלמת מחיר יקר. להיות אשה חזקה משמעו מלחמה יומיומית, משמעו מאבק במין הגברי שמה לעשות אני מחבבת אותו 🙂 משמעו לא פעם בדידות והתמודדות עם ביקורת. בקיצור לא פשוט. אתמול בערב צעדו בערים הגדולות בארצות הברית כמליון נשים נגד יחסו של הנשיא הנכנס טראמפ לנשים ולמען עוצמה נשית. התמונות החזירו אותי לתהיות שעולות לי לא פעם על מהותה של העוצמה הנשית.
מהי עוצמה נשית ? מי היא אשה חזקה? האם הדרך להשיג עוצמה נשית פוגעת בעצם בנשים ?
לפני יותר משבועיים חרך את הרשת, סרטון הנאום של מדונה כאשר קיבלה פרס אשת השנה לשנת 2016 של המגזין "billboard". הסרטון הפך מהר מאד לויראלי, לא היתה כמעט שום אישה ברשתות החברתיות, בלוגים וקבוצות נשיות שלא שיתפה את הסרטון תחת הכותרת "המלכה" "השראה נשית" וכדומה. אם עוד לא ציפתם בו לחצו על התמונה.
בואו נשים שניה בצד, את המסר העיקרי של מדונה בנאום, הוא חשוב ואני מבטיחה להתייחס אליו. אבל כשצפיתי בנאום וחשבתי על מדונה של השנים האחרונות אני מודה שחשתי בסוג של אי נוחות. אני מבטיחה לא להיות מאד שיפוטית אבל אני חייבת. בואו נדבר על מדונה. בתור אשה, עולות לי המון שאלות בעקבות הנאום המדובר. האם מדונה באמת השראה? האם היא באמת אישה חזקה? ושאלת השאלות שאני יודעת שתעורר כנראה המון ביקורת, האם כדאי בכלל להיות אשה חזקה?
מדונה היא דמות. להיות דמות מסתכם משמעו מיתוג נטו. משמעות המיתוג הוא יצירת דמות עם קול יחודי שהקהל יתחבר אליה ובתקווה ירגיש אליה משהו ויאהב אותה. ובעיקר ידע למה לצפות ממנה. יש מספר דרכים להפוך להיות דמות, דרך אחת היא עיקביות, בדרך במראה ובטון, סטיב ג'ובס הוא דוגמא מצויינת לכך, הדרך השניה היא דרך החדשנות, השתנות מתמדת והמצאה מחדש, פה דוגמא טובה לכך הוא דיוויד בואי שהמציא את עצמו ואת הדמויות שלו בכל אלבום והדרך השלישית היא על ידי הפרובוקציה ושבירת המוסכמות למשל מיילי סיירוס והריקוד הערום של על כדור ההריסה.
ומדונה, כיצד היא הפכה לדמות? בעיקר על דרך הפרובוקציה, ובעיקר פרובוקציה מינית ובנושאים שקשורים לשיחרור האשה. זה התחיל כבר בתחילת הדרך ב-like a virgin כשהופיעה בטקס פרסי האמ טי וי בשמלת כלה על מיטה תוך שהיא גוהרת ועושה תנועות שאינן מתפרשות לשני פנים, והמשיך משם ב- papa don't preach שיר שעוסק בהריון בגיל הנעורים, ומשם רשימה ארוכה של שירים ופרובוקציות, אין פרה קדושה שלא שחטה, גבול שלא שברה, טאבו של הפרה, בתחום המגדר ושחרור האישה, ביטוי כוח נשי, מיניות בוטה, BDSM ועירום נשי (Erotica), גבולות מטושטשים בין מגדרים (vogue), ישו שחור ואונס קבוצתי (like a prayer) ועוד ועוד. מדונה תמיד היתה אישה חזקה. וזה בא לידידי ביטוי בכך שהיא תמיד שברה את המוסכמות שהגבילו נשים בגילה. וכך, בשנות העשרים המוקדמות, שמירת הבתולין וסקס לפני החתונה (טוב זה שנות השמונים כן?) אם זה מעמד האישה בתוך מערכות יחסים, אם זה חיים של אישה עצמאית וכו. אבל משהו השתבש בדרך.. איכשהו בשנים האחרונות נראה כאילו השנים הכניעו אותה. והתחרות עם הדור הצעיר מעט בילבלה אותה, ואז במקום להמשיך לפרוץ גבולות של נשים בגילה היא רק מגחיכה את עצמה שוב ושוב. ולמה? משום שבאיזשהו שלב מדונה הפסיכה לפרוץ את הגבולות הרלוונטים לה, ישנם לא מעט גבולות שמוטלות על נשים בוגרות, המלחמה בגיל, בהזדקנות, ההמצאה מחדש אחרי סיום תפקיד האמא, נשיות בגיל מתקדם, השוני בין נשים ודברים בגילה ועוד. אבל מדונה הפסיקה להלחם, במקום זה היא מנסה להתיישר עם טרנדים וגימיקים של הדור הצעיר שאין מה לעשות הם פשוט לא מחמיאים לה. המלחמה שלה בזמן ובגיל אינה מעידה על חוזק וחוסן אלא על כניעה. כניעה לדבר בו נלחמה כל חייה, המוסכמות החברתיות. במקום להילחם במציאות המכתיבה לנשים להלחם בגיל, בהזדקנות, במציאות שדורשת מנשים להיות הכל, גם אמא, גם אישה סקסית וגם להשתוות צעירות, מציאות שבה נשים מבוגרות לא נראות ולא נחשבות, במקום להלחם בכל זה, היא ניתחה את עצמה לדעת ,הכניסה שתים לישבנה , מתחה את פניה עד שהם הפכו נטולי הבעה ופיזזה על כל במה בלבוש מינמלי.
לכן, היה לי קצת קשה לצפות בה עומדת על הבמה הפעם לבושה בחליפה (שזה כאמור דיי נדיר) ואומרת את אשר על ליבה. היה לי קשה לראות אותה נלחמת בדמעות שעלו, שחלילה לא תתפס כחלשה, ותחשב חזקה ולכן חנקה תגובה "נשית" של בכי. שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא הזדהתי, הדרך שלה באמת לא היתה קלה. היא תמיד הלכה עם החלום שלה והקריבה הרבה על מנת להצליח. היא תמיד היתה פייטרית ושימשה כדוגמא לנשים ברחבי העולם היא גם תמיד דאגה להשאר רלוונטית, אבל כל זה נגמר לפני כעשר שנים. נוכח השנים האחרונות קשה לי לראות בה אשה חזקה, יכול להיות שהיא התעייפה, יכול להיות שהתחרות שגדלה עם הגיל הכניעה אתה אבל קשה לעקוב אחחריה בשנים האחרונות ולא לרחם עליה במעט. ופה באמת עולה השאלה, האם באמת בסופו של דבר משתלם להיות אשה חזקה ומה המחיר שאנחנו משלמות כדי להחשב ככאלה.
האם להיות אשה חזקה משמעו מלחמה תמידית? האם המשמעות ויתורים כואבים? בעיקר על הנשיות, אולי על הקבלה העצמית? נשים חזקות משלמות מחיר יקר. נשים חזקות הן אולי השראה לנשים אחרות אבל הן איום על רוב העולם הגברי, שנלחם בהן בכל הכלים האפשריים העומדים לרשותו ויש לא מעט כאלה (הדרה, השתקה, הסתרה, הטרדה). אותה מדונה אגב עמדה אמש על הבמה בצעדת הנשים בוושינגטון ואמרה שנשים זו אהבה. ואכן אנחנו כנשים ניזונות מאהבה, רוצות לאהוב ולהיות נאהבות. אנו רוצות לאהוב את עצמנו אנו רוצות את אהבת המין הגברי, אני רוצות את אהבת החברה.
אז האם ייתכן שלהיות אשה חזקה משמעו לשלם מחיר יקר מידי? מחיר אובדן האהבה?
האם זהו בעצם המחיר האולטימבטיבי שאנו משלמות כדי להיות חזקות, מוותרות על אהבה? האם אשה חזקה באמת אוהבת את עצמה? ואולי בעצם לא? אולי בכלל כדאי פשוט להיות, לא להלחם לא להתריס אולי שווה להתחבר לנשיות ולפנימיות ולזרום איתה אולי שם נמצאת העוצמה ? אולי במקום לרצות גברים, להוכיח להם שאנו יכולות כמוהם, או שאנחנו כן יפות כן עשות הכל, אולי אנחנו צריכות באמת לבחור בעוצמה הנשית זו שאינה מתלהמת, אינה בוטה אינה כוחנית אלא מתבטאת ברכות ובתחכום? אלו שאלות שאני מפנה אל עצמי. לא פעם אני מרגישה שאני עושה את ההפך ותוהה אם זה משרת אותי.
ולסיום, הבטחתי לדבר גם על הנאום עצמו. יש רק דבר אחד שעורר בי הזדהות ואלו המשפטים האחרונים שאמרה מדונה בנאומה. מדונה מעידה שהדברים שעודדו אותה להמשיך בדרכה היו דווקא האנשים שהגבילו אותה שלא האמינו לה ושאמרו לה את שלושת צמדי המילים הקשות :
!I could not! I would not !I must not
אלה לדבריה הדברים שגרמו לה להמשיך ולהוכיח את העצמה. אלו מילים חיצוניות שהופכות מהר לקולות פנימיים. לפעמים מספיק שמישהו אחד יפקפק בנו והקולות הפנימיים מתחילים להתגבר, מי אני בכלל, אולי באמת אני לא יכולה למה שאצליח? אלו גם היו הדברים שדירבנו אותי להמשיך, כך לדוגמא לפני כמה שנים כשסיפרתי לקולגה שאני רוצה להיות מרצה, להיות סמכות בתחומי ולהרצות על במות וקהל גדול. אני לא אשכח, שהוא אמר לי בישירות ובלי היסוס " אבל מי את? מי מכיר אותך? למה שיזמינו אותך?" אני מודה שזה שבר אותי הוא רוקן לי את האויר במכה אחת. אבל אחרי שהתאוששתי החלטתי להוכיח לו שהוא טועה. והצלחתי או לפחות אני בדרך לשם, ומה שמדהים שכבר אין לי צורך שהוא ידע מזה, זה כבר לא להוכיח לו שהוא טועה אלא לעצמי, שאני טעיתי.
השיפוט העצמי הוא האויב הכי גדול שניתן לתאר. הוא מושפע ישירות מהחברה החיצונית והעוצמה האמתית היא להשתיק אותו . האם מדונה באמת אינה שופטת את עצמה? האם היא באמת אשה חזקה? תשפטו בעצמכם.
אודות המחבר
השארת תגובה